ימיה הקשים של הקיבה והאומנות

מזמן לא כתבתי....

לא,  לא זכיתי באיזה חופשה פתאומית, וגם שום חורבן לא קרה.
פשוט לא היה לי מצב רוח.

אולי זה בגלל שהחורף לא בא... אולי בגלל העבדות לצורך הקיום ואולי בגלל....

שהחלומות שלי מתרסקים אחד אחד!!!!!

כמו כוכב נופל הם מתרסקים, נופלים נפילה מהירה וחדה מטה, ואני קטנה ואבודה, אפילו לא זוכרת לבקש משאלה.

אז נכון , ידעתי מראש שלא הכל יקרה כמו שתיכננתי, ולא ציפיתי שהכל ילך חלק, ועדיין...

למה אלוהים!!!!?????????? למה??????!!!!!!!!!

אז אני לא יושבת בבית לבד, בחושך, בוכה. (טוב , אולי לפעמים)
 יש לי את ליאור, סיוון ובן זוגי המקסים שתומכים בי נפשית ( יברך אותם האל),

אתם בטח מכירים את ההרגשה. יש לכם מלא דברים מדהימים בחיים, חברים טובים, עבודה, אהבה. ועדיין משהו מרגיש כאילו הוא לא הולך לשום מקום. כאילו כל יום אותו הדבר. אין לי באמת על מה להתבכיין כי אפילו לא משעמם לי.

פשוט משהו חסר.

ואולי אלו המחשבות המפחידות שהעסק לא יקום בכלל, ואולי זה קילקול הקיבה שמלווה אותי כבר כמה ימים...
מה שכן, אני מקווה בקרוב לצחוק על זה. אני מאמינה שמכל נפילה כזו יוצא בסופו של דבר משהו חיובי ( או אולי אני פשוט רוצה להאמין בזה עכשיו)

אני רואה את זה כמו שילשול שאתה חווה את זה זה עסק לא נעים בכלל, זה אפילו יותר מלא נעים זה איום ומתסכל. אך לאחר מכן שאתה משתף חברים בנושא ואתה מבין שזה קרה לכולם, זה נהיה מצחיק ואפשר להעביר חוויות.

אני תמיד מנסה לזכור, שיש סיבה לכל זה.
שאני בן אדם יוצר ולא הסביבה ולא התרבות המפקפקת תקח את זה ממני. האהבה ל-בד, לגזירה, לריח המכונות במרתף ביתי. הוא זה שגורם לי לחלום. התמונות התלויות בסטודיו, הפרויקטים הנבנים אט אט, ומעבר לכל אלה האהבה הגדולה לאנשים שיוצרים במקביל.

אחת כזאת שאני אוהבת ומכבדת מאוד , היא הילה ווגמן. אני כל כך מכבדת את הפרסונה עד שליום אחד החלפתי את תמונת הפרופיל שלי אליה וכתבתי לה מזמור הלל. הילה ואני נפגשנו בעקבות חברים משותפים, מאז ומתמיד אני מציקה לה שתצלם אותי , היא עוד לא מצאה לנכון לעשות זאת ולכן יש לי עוד חלום שלא התגשם.
מעבר לשטויות, היא בחורה בעלת עין חדה ומאוד אסטתית, שעושה את עבודתה בצורה הטובה ביותר. כל פריים מדוייק הן מבחינת תאורה והן מבחינת קומפוזיציה. לא פלא שצילום שלה נתלה לאחרונה ב Salon Business Art - Espace Pierre Cardin בפריז!!

חוץ מזה היא השתתפה בארטישוק 2 ו3, ובעוד שלל תערוכות קבוצתיות.

יש משהו בתמונה הזאת שמזכיר לי את שלעולם לא חוויתי

ובשחור לבן של התקופה יש הרבה אפור

התמונה שאבדו בה המילים

התמונות הבאות הן תמונות מתוך קולקציית הג'וקים (הסוואה בסביבה אורבנית) שעיצב ליאורי,חוץ מזה הן גם התמונות הראשונות של הילה שראיתי, ואת האמת ההפקה החביבה עלי משלל הפקות ליאור והילה.
אני חייבת לציין שג'וקים- הוא נושא מאוד קרוב לליבי. בן זוגי תמיד מתפאר ביכולתי לרוץ מתוך שינה, כאשר עיין אחת עדיין ישנה. אוחזת בידי סוג של נעל או ספר ובקריאת אינדיאני אורבני אוכל ג'אנק פוד לאוץ אחר החיה המסכנה עד עיזבונה מעולמנו.
בלי קשר לסיפור מרגש עד דמעות זה, הפקת הג'וקים מכל הבחינות היא הפקה מרהיבה. הן מבחינת אור וצל, והן מבחינת פריים מדוייק, והכי מבחינת " מאיפה השמלה המדהימה הזו??" גם אני רוצה להיות ג'וק!!!
אז אל תשכחו ילדים : לא כל מקק - פקק!!!

 



עיצב : ליאור בעל הבית
צילמה : הילה ווגמן נשית וטהורה

דוגמנים : רחל מונסוב ועומרי ליבנה הידוע גם בכינויו "דוגמני"

אז יש עוד המון תמונות מדהימות, ואני ממליצה בחום על פרויקט הגמר המפעים, התמונות שנבחרו לפוסט הן מה שהרגיש לי הכי נכון למצב רוחי . אז בשביל להרחיב אופקים :http://www.flickr.com/photos/hilavugman

 

שבת שלום

XoXo

עדי

The science of winter

"רוח רוח,
למה לא תשכב לנוח?
ולמה לא תתעורר?????
התקופה האהובה עלי היא החורף, על כל דפיקותיו העדינות על החלון, המשב המבדר את השיער, התה החם המטשטש באדים את האדם האהוב בשיחת לב אל לב.
כל השנה אני מחכה לחורף, אך בעיקר בימים אלו. כאשר לא ברור אם יבוא. בלילות הארוכים אני משמיעה אליוט סמית בסטודיו, תופרת, ומדמיינת את טיפטופו על החלון, מחייך אלי. הנה אני כאן.
אנשים רבים (במיוחד בארץ) נוטים לא לאהוב את החורף. מבחינה מדעית הוא מביא איתו דיכאונות מכיוון שאנו נחשפים הרבה פחות לשמש, והצבעים האפורים הצובעים את השמיים גורמים לנו לעייפות יתרה.
אך מבחינתי אין כמו להיכנס למעילי החום הארוך והחם, ללבוש מגפיים, ולצאת לטייל כשברקע האפור האפור הזה.
לפני שבוע ביום שישי מלא ברוחות יצאנו אני , אלה אוזן, ועדי אולמנסקי (המתוקות והמקסימות) לצלם הפקה.
לפני הכל אני רוצה להודות לאלה שהכירה לי את עדי המקסימה, לא כל יום יוצא להכיר בן אדם שעושה כל כך הרבה.
לעדי יש להקת רוק הנקראת לורנה בי, היא הייתה בכוכב נולד. ומעבר לרשומות בקורות החיים. היא יוצרת, מלאת תאבון וחן, ההולכת אחר חלומה בכל מחיר, אני חייבת להעיר שהחולמים הם סוג האנשים האהוב עלי, אלה שחיים את החלומות שלהם ולא הולכים שבי אחר דרכים קלות או נוחות יותר.הרי החיים לא ניתנו לנו כדי שנגשים חלומות של אחרים, ויש לנו הרבה מאוד זמן להגיע ליעודנו.

אלה נתנה להפקה את השם :For the Plastic Heart אני אקרא לה :

  The science of  winter 

צילום : אלה אוזן המוכשרת, דיגמנה : עדי אולמנסקי, : סטיילינג: אנוכי

חורף הוא תמיד תקופה של בית, של כירבולים. בימי ילדותי הייתה לנו אח גדולה בבית מולה היינו מצטופפים כל ילדי המשפחה. משחקים בשאריות העצים שאבי היה מביא מהנגרייה ליד המפעל בו עבד. בזמן שתפוחי אדמה מצופים בנייר כסף היו מתחממים בלהבות האש.

בבגרותי בימי ירושלים הקרים. הייתי מצטופפת ליד מחמם רגליים קטן עם חברתי עדי, מדברות על הקשיים בבצלאל ובחיינו האישיים. חורף בשבילי זו תקופה של "מישהו להצטופף איתו".

והוא תמיד מזכיר לי שירים.... שירים שמזכירים לי אנשים, שירים שמזכירים לי רגעים. כאלו שנזכרים בהם בחורף...

הוא בהחלט בחור של חורף:

אין מה לעשות הם הלהקה הטובה ביותר א-ב-ר !!!

נסיכת החורף שלי ועליה נאמר "כל חורף-כל החורף":

השיר הזה תמיד מתחבר לי לחברתי עמית ברוך שהכירה לי אותו, ומכירה לי עוד הרבה שירים יפים ונוגים :

החורף שעבר:

זה שיר לחורף שיבוא, הם פעם היו הלהקה האהובה עלי. והאלבום החדש שלהם מאוד מאכזב. ובכל זאת... זה שיר יפיפה :

יש עוד המון שירים, אבל עוד לא התחיל החורף...אולי בעצם אצלי הוא כבר החל.

הפוסט מוקדש לבחור שאיתו אחווה את החורף הזה באהבה גדולה

נשיקות

עדי