יום שישי, 17 בדצמבר 2010

יבנה - אאוט, ברלין- אין!!!

They heard me singing and they told me to stop"
"Quit these pretentious things and just punch the clock

הרבה זמן שלא כתבתי... ובחיי שהתגעגעתי למילים הפשוטות שרודפות זו אחר זו בין גלגלי ראשי....
הפוסט האחרון שלי היה בהחלט לא אופטימי אך אני חייבת לציין שמאז עברו הרבה מים בנהר (כמו שאימי אומרת...). והחדשות השמחות הן שאני עוברת לגור בברלין, לתקופה, עם הבן זוג המוצלח.
והיום אני אופטימית, כי כמו בשיר ( The Arcade Fire- Sprawl Ii (mountains Beyond Mountains

These days my life, I feel it has no purpose"
"But late at night the feelings swim to the surface

וזה לא כי רע לי פה, או שמשהו חסר... להפך טפו טפו טפו דברים קורים, והם משמחים ונפלאים. ובכל זאת משהו חסר.
אני מרגישה שאני יכולה יותר, לאט לאט אני מוצאת את הקו שלי... את הדבר הנקי הזה שהופך מעצב למעצב בעל אישיות.
וזה נמצא בכל מקום...

'Cause on the surface the city lights shine"
"They're calling at me, come and find your kind

ואני שמחה, אבן גדולה התגלגלה לה מליבי, כי תמיד תהיתי אם אצא מפה, אם אלך לעיר אחרת לנסות את מזלי.. וגם אם אכשל זו לא תהיה טרגדיה כי לפחות ניסיתי, ואני מאמינה גדולה בלנסות, ומאמינה גדולה בלחיות.
כשהייתי בברלין חלמתי עליה, כזו אני בחורה אורבנית..
מעולם לא אהבתי את הכפר אמנם אני גרה רוב חיי בעיר קטנה. אך בטיולי בהודו השתעממתי מהנופים. וגם לשבת בחווה מבודדת באוסטרליה לא קסם לי.
אני אוהבת את אורות הלילה של העיר, את האנשים שמתלבשים לקראתך , את המכונית, את שדה הפקקים... אני אפילו אוהבת את הקירות שהשחירו מפיח. צלילי האוטובוסים בבוקר תמיד הזכירו לי שירה, בעיר תמיד משהו קורה, אתה פוגש מכר ברחוב... צופה בתקרית כזו או אחרת. קצב פעימות ליבי פועם כקצב העיר.
אז כמו שחכמינו אומרים, ובראשות מוריסי מורי ורבי :

"Take me out tonight
Where there's music and there's people
And they're young and alive "

כי כזאת היא העיר בנויה לצעירים, ולחיים. לאוהבים ולבודדים. היא מעכלת לתוכה את כולם.. ותמיד תוכל פשוט להעלם שם או להמציא את עצמך מחדש.
חברתי אלה אוזן, שהיא לא רק חברה- היא מקור השראה מאוד גדול ושותפה של ממש ליצירה...(וגם זו שצילמה את ההפקה ההורסת בפוסט The Science Of Winter) יש קליפ שעשתה עבור מרינה מקסימיליאן בלומין, ובו יש כמה פריימים שאני מרגישה שהם חופפים את רגשותיי כלפי העיר :










זו העיר הזו שבכל סימטה כבר קרו מיליון סיפורים, ואלפי אוהבים התנשקו, והמון מריבות התבערו, ואולי בתוכה טמון גם סיפור שקרה לכם. הן כל כך מוכרות שגם אם לא חווית אותן הן יזכירו לך סיפור שהיה.
ועוד מוכשרת אחרת שאני אוהבת בכל ליבי, ואני תמיד מצטערת שאין לנו יותר זמן ביחד כי היא באמת אחת ויחידה היא יאנה סגל שעשתה את הקליפ הכל כך יפה הזה. את המוזיקה הלחין וביצע בן זוגה אסי סנדר המוכשר והמקסים.



ולסיום כמה לינקים הכרחיים :

הדסק האהוב עלי לאחרונה שתמיד יזכר כדיסק מכונן לתקופה... אני אוהבת אותה והיא גורמת לי לחלום... ויש מוזיקה שכל שנשאר זה להודות לה על שהיא מסיימת כל יום בחיוך :)
אה.. וברור היא מלווה את הפוסט בגאווה ושמחה רבה!!!!



עוד שיר שאוזכר פה היום, ואין מה להגיד כולם יודעים שהוא המנון אורבני מושלם :)


"There is a light that never goes out"...

והלינקים הכי חשובים של הצלמת המהוללת :

ולסיום כל שנשאר לי להוסיף :

"I need the darkness, someone please cut the lights"

XoXo
עדי

יום שישי, 19 בנובמבר 2010

ימיה הקשים של הקיבה והאומנות

מזמן לא כתבתי....
לא,  לא זכיתי באיזה חופשה פתאומית, וגם שום חורבן לא קרה.
פשוט לא היה לי מצב רוח.
אולי זה בגלל שהחורף לא בא... אולי בגלל העבדות לצורך הקיום ואולי בגלל....
שהחלומות שלי מתרסקים אחד אחד!!!!!
כמו כוכב נופל הם מתרסקים, נופלים נפילה מהירה וחדה מטה, ואני קטנה ואבודה, אפילו לא זוכרת לבקש משאלה.
אז נכון , ידעתי מראש שלא הכל יקרה כמו שתיכננתי, ולא ציפיתי שהכל ילך חלק, ועדיין...
למה אלוהים!!!!?????????? למה??????!!!!!!!!!
אז אני לא יושבת בבית לבד, בחושך, בוכה. (טוב , אולי לפעמים)
 יש לי את ליאור, סיוון ובן זוגי המקסים שתומכים בי נפשית ( יברך אותם האל),
אתם בטח מכירים את ההרגשה. יש לכם מלא דברים מדהימים בחיים, חברים טובים, עבודה, אהבה. ועדיין משהו מרגיש כאילו הוא לא הולך לשום מקום. כאילו כל יום אותו הדבר. אין לי באמת על מה להתבכיין כי אפילו לא משעמם לי.
פשוט משהו חסר.
ואולי אלו המחשבות המפחידות שהעסק לא יקום בכלל, ואולי זה קילקול הקיבה שמלווה אותי כבר כמה ימים...
מה שכן, אני מקווה בקרוב לצחוק על זה. אני מאמינה שמכל נפילה כזו יוצא בסופו של דבר משהו חיובי ( או אולי אני פשוט רוצה להאמין בזה עכשיו)
אני רואה את זה כמו שילשול שאתה חווה את זה זה עסק לא נעים בכלל, זה אפילו יותר מלא נעים זה איום ומתסכל. אך לאחר מכן שאתה משתף חברים בנושא ואתה מבין שזה קרה לכולם, זה נהיה מצחיק ואפשר להעביר חוויות.
אני תמיד מנסה לזכור, שיש סיבה לכל זה.
שאני בן אדם יוצר ולא הסביבה ולא התרבות המפקפקת תקח את זה ממני. האהבה ל-בד, לגזירה, לריח המכונות במרתף ביתי. הוא זה שגורם לי לחלום. התמונות התלויות בסטודיו, הפרויקטים הנבנים אט אט, ומעבר לכל אלה האהבה הגדולה לאנשים שיוצרים במקביל.
אחת כזאת שאני אוהבת ומכבדת מאוד , היא הילה ווגמן. אני כל כך מכבדת את הפרסונה עד שליום אחד החלפתי את תמונת הפרופיל שלי אליה וכתבתי לה מזמור הלל. הילה ואני נפגשנו בעקבות חברים משותפים, מאז ומתמיד אני מציקה לה שתצלם אותי , היא עוד לא מצאה לנכון לעשות זאת ולכן יש לי עוד חלום שלא התגשם.
מעבר לשטויות, היא בחורה בעלת עין חדה ומאוד אסטתית, שעושה את עבודתה בצורה הטובה ביותר. כל פריים מדוייק הן מבחינת תאורה והן מבחינת קומפוזיציה. לא פלא שצילום שלה נתלה לאחרונה ב Salon Business Art - Espace Pierre Cardin בפריז!!
חוץ מזה היא השתתפה בארטישוק 2 ו3, ובעוד שלל תערוכות קבוצתיות.

יש משהו בתמונה הזאת שמזכיר לי את שלעולם לא חוויתי


ובשחור לבן של התקופה יש הרבה אפור



התמונה שאבדו בה המילים


התמונות הבאות הן תמונות מתוך קולקציית הג'וקים (הסוואה בסביבה אורבנית) שעיצב ליאורי,חוץ מזה הן גם התמונות הראשונות של הילה שראיתי, ואת האמת ההפקה החביבה עלי משלל הפקות ליאור והילה.
אני חייבת לציין שג'וקים- הוא נושא מאוד קרוב לליבי. בן זוגי תמיד מתפאר ביכולתי לרוץ מתוך שינה, כאשר עיין אחת עדיין ישנה. אוחזת בידי סוג של נעל או ספר ובקריאת אינדיאני אורבני אוכל ג'אנק פוד לאוץ אחר החיה המסכנה עד עיזבונה מעולמנו.
בלי קשר לסיפור מרגש עד דמעות זה, הפקת הג'וקים מכל הבחינות היא הפקה מרהיבה. הן מבחינת אור וצל, והן מבחינת פריים מדוייק, והכי מבחינת " מאיפה השמלה המדהימה הזו??" גם אני רוצה להיות ג'וק!!!
אז אל תשכחו ילדים : לא כל מקק - פקק!!!









 

עיצב : ליאור בעל הבית
צילמה : הילה ווגמן נשית וטהורה
דוגמנים : רחל מונסוב ועומרי ליבנה הידוע גם בכינויו "דוגמני"

אז יש עוד המון תמונות מדהימות, ואני ממליצה בחום על פרויקט הגמר המפעים, התמונות שנבחרו לפוסט הן מה שהרגיש לי הכי נכון למצב רוחי . אז בשביל להרחיב אופקים :http://www.flickr.com/photos/hilavugman
 
שבת שלום
XoXo
עדי

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

The science of winter

"רוח רוח,
למה לא תשכב לנוח?

ולמה לא תתעורר?????
התקופה האהובה עלי היא החורף, על כל דפיקותיו העדינות על החלון, המשב המבדר את השיער, התה החם המטשטש באדים את האדם האהוב בשיחת לב אל לב.
כל השנה אני מחכה לחורף, אך בעיקר בימים אלו. כאשר לא ברור אם יבוא. בלילות הארוכים אני משמיעה אליוט סמית בסטודיו, תופרת, ומדמיינת את טיפטופו על החלון, מחייך אלי. הנה אני כאן.
אנשים רבים (במיוחד בארץ) נוטים לא לאהוב את החורף. מבחינה מדעית הוא מביא איתו דיכאונות מכיוון שאנו נחשפים הרבה פחות לשמש, והצבעים האפורים הצובעים את השמיים גורמים לנו לעייפות יתרה.
אך מבחינתי אין כמו להיכנס למעילי החום הארוך והחם, ללבוש מגפיים, ולצאת לטייל כשברקע האפור האפור הזה.
לפני שבוע ביום שישי מלא ברוחות יצאנו אני , אלה אוזן, ועדי אולמנסקי (המתוקות והמקסימות) לצלם הפקה.
לפני הכל אני רוצה להודות לאלה שהכירה לי את עדי המקסימה, לא כל יום יוצא להכיר בן אדם שעושה כל כך הרבה.
לעדי יש להקת רוק הנקראת לורנה בי, היא הייתה בכוכב נולד. ומעבר לרשומות בקורות החיים. היא יוצרת, מלאת תאבון וחן, ההולכת אחר חלומה בכל מחיר, אני חייבת להעיר שהחולמים הם סוג האנשים האהוב עלי, אלה שחיים את החלומות שלהם ולא הולכים שבי אחר דרכים קלות או נוחות יותר.הרי החיים לא ניתנו לנו כדי שנגשים חלומות של אחרים, ויש לנו הרבה מאוד זמן להגיע ליעודנו.

אלה נתנה להפקה את השם :For the Plastic Heart אני אקרא לה :

  The science of  winter 

























צילום : אלה אוזן המוכשרת, דיגמנה : עדי אולמנסקי, : סטיילינג: אנוכי

חורף הוא תמיד תקופה של בית, של כירבולים. בימי ילדותי הייתה לנו אח גדולה בבית מולה היינו מצטופפים כל ילדי המשפחה. משחקים בשאריות העצים שאבי היה מביא מהנגרייה ליד המפעל בו עבד. בזמן שתפוחי אדמה מצופים בנייר כסף היו מתחממים בלהבות האש.
בבגרותי בימי ירושלים הקרים. הייתי מצטופפת ליד מחמם רגליים קטן עם חברתי עדי, מדברות על הקשיים בבצלאל ובחיינו האישיים. חורף בשבילי זו תקופה של "מישהו להצטופף איתו".
והוא תמיד מזכיר לי שירים.... שירים שמזכירים לי אנשים, שירים שמזכירים לי רגעים. כאלו שנזכרים בהם בחורף...
הוא בהחלט בחור של חורף:

אין מה לעשות הם הלהקה הטובה ביותר א-ב-ר !!!


נסיכת החורף שלי ועליה נאמר "כל חורף-כל החורף":

השיר הזה תמיד מתחבר לי לחברתי עמית ברוך שהכירה לי אותו, ומכירה לי עוד הרבה שירים יפים ונוגים :
החורף שעבר:

זה שיר לחורף שיבוא, הם פעם היו הלהקה האהובה עלי. והאלבום החדש שלהם מאוד מאכזב. ובכל זאת... זה שיר יפיפה :

יש עוד המון שירים, אבל עוד לא התחיל החורף...אולי בעצם אצלי הוא כבר החל.
הפוסט מוקדש לבחור שאיתו אחווה את החורף הזה באהבה גדולה

נשיקות
עדי




יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

מייד אין ארץ עוץ


לא חשוב כמה שוממה ואפורה המולדת, אנו בני האדם העשויים בשר ודם נעדיף לחיות בה ולא בשום ארץ אחרת, גם אם היא היפה ביותר.
אין מקום כמו הבית.

(הקוסם מארץ עוץ)

וכך באמת צריך לחשוב כל מי שחלומו הוא להיות מעצב נעליים בארץ ישראל!!!
תחום עיצוב הנעליים בשנים האחרות נראה פורח ושופע בארצנו: לצד הגילדה ובצלאל (המקומות העיקריים ללמוד עיצוב נעליים), צצו מעצבות צעירות שלקחו את המשימה והנטל על כתפן והקימו פה מותגים, מעיזים, מרתקים ומעניינים.
אין לזלזל בכך מכיוון שפתיחת עסק כזה בארצנו אפשר להמשיל רק להתאבדות. העלויות והעבודה הכרוכה בהתחלה שכזו היא משימה כמעט ובלתי אפשרית אלה אם כן את גרה בבית הורייך עד שהעסק עומד על רגליו (לעסק לוקח כ-5 שנים לבסס את עצמו) מפסיקה לאכול, לשתות ומוכרת את חייך על מנת לתפקד כסיני קטן.
לכל המעוניינות להשתלב בשוק המקומי - הוא לא קיים, ואם קיים הוא צר כעולם נמלה. אפילו במשרד התעשייה והמסחר אין ענף נעליים.
ולכן היום הבלוג יניף את דגלו וישתחווה לפעילות הנחושות, ברחשי אהבה וכבוד עצומים לפורצי הדרך, ולמנסים לפרוץ.

נתחיל משלב הלימודים.
אני חייבת להגיד שזהו כנראה היה הקורס הכי גרוע שלי בבצלאל, ועולם הנעליים עם כל רחשי אהבתי אליו לעולם אינו היה עולמי. אני רק אוהבת לקנות, לרכוש, לקבל מתנות (מידה 39 צבע אהוב חום)
אך ברצוני להכיר לכם את האססיטנטית הכי מקסימה לשיעורי נעליים הלא היא דפנה עמר! האישה שתבחין סטייה של מילימטר גם מאלפי קילומטר.
דפי תייצג עבורי את השלב הראשון , היא רוצה לפתוח מותג או להשתלב בשוק. היא בתחילת דרכה, בעלת ידע אך כזה שאינו מספק, לא מבחינת האיכות אלה מבחינת : איך מתחילים עסק כזה? על מה צריך לשים דגש? אל מי חוברים?
שאלות אלו יוכל לפתור לה סטאז' שהוא השלב הבא, או התערבבות עם אנשים מהתעשייה.
כמה תמונות ממעשיי ידיה להנאתכם :


אני חייבת להגיד שהשלב הסטודנטיאלי, כמו כל שלב סטודנטיאלי, אינו מספיק לגמרי מבחינה מקצועית. ולכן מומלץ להמשיך ללמוד בגילדה או אצל כל מורה היודע מה הוא עושה, מכיוון שכאשר אתה שולט בעשייה, יותר אופציות פתוחות בפנייך.מצד שני רוב מעצבי הנעליים לא הולכים לייצר את הנעליים בעצמם, ולכן השלב הסטודנטיאלי בהחלט יכול להספיק- ללכת לבעל מקצוע או מפעל קטן ששם יתקנו את הטעויות וייצרו את הנעל.

השלב השני יהיה סטאז' או התערבות בתעשיייה,
אחת מאלו שעשו את זה היא איה בנטור.
איה בוגרת בצלאל, עושה את דרכה בתעשייה לאט ובזהירות. היא החלה עם עיצוב נעל אחת בשנה שעברה לקאפל-אוף בשיטת קיפולים, והעונה היא כבר עיצבה להם כמה וכמה נעליים. יפות ומבטיחות.
שיתוף הפעולה הזה מלמד את איה על דרך העשייה בתעשייה וניהול סטודיו ובתמורה קאפל –אוף מקבלים סידרה של נעליים מהממות.




השלב השלישי הוא לההפך למותג : נמשיך עם המותג אותו כבר הצגנו, קאפל –אוף, שהוא מותג די ישן בשוק הנעליים ( הוא נוסד ב-1999), וכנראה החזק והמפורסם ביותר (אך אל לנו לשכוח את ענבר יוסיפון, שלמדה עיצוב נעליים באיטליה ולאחר מכן סיימה ארבע שנות לימוד במחלקה לצורפות בבצלאל. היא מייצרת נעליים תחת המותג "שומייקר", ושני בר שגם היא למדה בבצלאל ומעצבת תחת השם "שני בר").
לפי כתבה שנכתבה ב"הארץ" מתברר שגם כאשר אתה כבר בעל חנות, ומותג. העבודה רק החלה. הזוג מספר שהחנות אמנם רווחית אך לא עד כדי כך. ועדיין הם אינה בעדנה כלכלית למרות הצלחתה ללא עוררין.
הזוג למד בבצלאל, ופתח את העסק בתקופה בה החלו לייצר נעליים בסין, הם יכלו להתחרות בשוק זה רק כאשר לקחו את ההחלטה למכור לקהל "בוטיק".הם מייצרים נעליים כאשר הדגש הוא על האיכות והנוחות ורק לאחר מכן על אופנה.
הפוסט הזה לא נועד כדי להפיל את רוח הקוראים, הוא רק מספר על המציאות. מעצבים בארץ בהחלט יכולים להצליח (ראו דוגמא את דניאלה להבי) , אך אין עזרה מכיוון המדינה למעצבים מתחילים. המציאות הכלכלית היומיומית של עסק מתחיל בארצנו היא קשה עד כדי בלתי אפשרית. שלא לדבר על הוצאות הלימודים הקודמות לכך.
עלינו להתגאות שבמדינה בה כל כך קשה לסגור את החודש, יש כל כך הרבה אנשים שעושים ככל יכולתם כדי להגשים את יעודם. אני באופן אישי רואה מעצבים ומעצבות אלו כפורצי דרך, כמסמנים על כך שזוהי תחילתה של תקופה חדשה. וגם לנו הקונים כדי לשם את הכמה שקלים הנוספים הללו בכדי לעודד עשייה עברית- ארצישראלית.
ולסיום כמה תמונות של של נעלי קאפל אוף:

לא הצלחתי להוריד תמונות מהאתר ולכן אתם מוזמנים לצפות בקולקציה האחרונה שלהם כאן :

קצת שני בר:

קצת "שומייקר" :


ועכשיו כאשר בידינו (ועל רגלינו) כל כך הרבה נעליים, כל שנשאר זה להתחיל לרקוד:




"גם אני נורא פוחד ליפול," אמר האריה מוג הלב, "אבל מסתבר שאין דרך אחרת אלא לנסות."

XoXo

עדי
קישורים לכתבות בנושא:
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20100603_1172017

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=483171&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0






יום שישי, 22 באוקטובר 2010

פנטזיות, בלוניזם ומה שבנהם

"אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים" העירה אליס.
"אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנו מטורפים כאן, אני מטורף, את מטורפת".
"איך אתה יודע שאני מטורפת?" שאלה אליס.
"זה ברור" אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן".

הסרט הראשון שראיתי בקלטת (עולם הולך ונעלם) היה אליס בארץ הפלאות, כולכם בוודאי מכירים את הסיפור , מעריצים, מזדהים, מחייכים לשמיעת שמו.
סרט זה מאוד השפיע עלי, כי לתקופה מאוד ארוכה הוא היה הסרט היחידי שראיתי בלופים. מיותר לציין שבגיל רך זה לא הבנתי את המשמעויות הנסתרות. אך אהבתי אותו אהבה טהורה.
אליס הייתה ילדה קטנה עם שיער בלונדיני שנקלעה למקום שאיננה מכירה, ואיננה יודעת איך לנהוג בו.
זה בעצם די תיאור הילדות שלי, הייתי ילדה קטנה, אבודה, עם שיער בלונדיני, ורטייה. בעקבות בעיות ראייה רבות ומשונות , ראיתי את העולם קצת אחרת מילדים אחרים. ובכלל ילדותי נרמסה ע"י בריוני גני ילדים שהדביקו לי את השם קפטן – הוק. וכך מצאתי את עצמי מבלה את ימיי בפנטזיות ילדות (ובכי מר בשירותים).
חיי הבוגרים לא מאוד רחוקים (+הבכי בשירותים)  או שונים מעולם פראי זה, וכן חבריי אנשים הרפתקניים ומעניינים תמיד מביאים אותי לעולמות שאינני מכירה. אם הייתי צריכה להיות ז'אנר ככל הנראה הייתי פנטזיה.
עולמות פראיים וילדותיים אלה מאוד השפיעו על אופיי וכן גם על אופן לבושי. מטבעי אני אוהבת להתלבש צבעוני, ובארוני יש אוסף מכנסיים בשלל צבעים מוורוד זוהר, עד חרדל, כחול וירוק (כולם של H&M ) ובכלל אני מאוד אוהבת חולצות פרחוניות, פרחים בשיער, או יצורי פרא (בקרוב תהיה פה גם הפקה כזאת ).
יותר מכל אלה אני אוהבת אנשים שמתלבשים, אנשים שאתה רק מסכל עליהם ואתה מכיר את אופיים, כמו הכובען המטורף, כמו הזחל והחתול. אני אוהבת אנשים שאינם מתביישים להיות עצמם.

כל הפתיחה הייתה רק הכנה פראית להולך לבוא...
קבלו את ההפקה שתשנה לכם את סדר היום:

My CrAzY TeA CuP


זה החל כיום צילומים רגיל, יסמין לבשה את כובעה ויצאנו לצלם בחוץ עם חברינו החדש - חיפושי.


לפתע חיפושי קפץ ממקומו ונראה מבוהל.....

גם יסמין נראתה טרודה.... כי מה שאני לא ידעתי הוא...



שדוגמן הבית הגיח בדמותו המרשעת, ובעודו צועק לעברנו :" איש לא יקח ממני את תפקידי, תפקידי הוא יעודי !!! ואני יהודי !!!

הוא צעד אל עבר יסמין, וזאת נראתה מפוחדת ומבוהלת, בתגובה לנעשה חיפושי פרץ בבכי מר ובקריאת "שמע ישראל"....

כל זאת ועוד בפרק הבא של ה- בלוג!!!!

חבריי זוהי איננה הצגה, היזהרו מדוגמן הבית המשוטט חופשי ברחובות !!!
 ולגבי יסמין אני חייבת לציין שזהו לבושה היומיומי, מי ממכם שראה ומכיר יודע שזהו לבושה, וזוהי דרכה להביע את עצמה בעולמנו, בו היומיומי והמוכר, נהיו לעניין של שיגרה, ואין איש כבר פורץ את הגבולות. בעצם חוץ מאנשים אלו.
אני מציעה שמחר כולנו נלבש משהו שיגרום לאנשים לחייך :)

אני רוצה להודות לגיא שפר על כל הבלונים היפים והמושקעים שהוא יצר להפקה זו, גיא שפר הוא ממציא הבלוניזם, והוא בלונאי מוכשר ומוצלח, הכרתי אותו אצל יסמין, והוא הימם אותי. אני חייבת להודות שבהתחלה הייתי קצת צינית לגבי המקצוע, אך אחרי שראיתי את מעשה ידיו, נשבתי בקסמיו. הוא עושה סדנאות, מופעים וימי הולדת. מספר הטלפון שלו הוא : 0545766797. מומלץ מומלץ מומלץ!!!

ולסיום....
"לבסוף, היא ציירה בעיני־רוחה, איך אחותה זו הקטנה [אליס] תהפוך גם היא, בבוא היום, לאישה בוגרת; ואיך תשמר בכל שנות בגרותה את הלב התם והאוהב של ילדותה; וכיצד תאסוף סביבה ילדים קטנים אחרים, ותצית בעיניהם שלהם את הברק ולהט, בסיפורים מוזרים לא מעט, אולי אף בחלום ארץ־הפלאות משכבר הימים; ואיך יחלוק עמם לבה את כל העיצבונות התמימים, וישמח בכל שמחותיהם התמימות, כשתיזכר בחיי הילדות שלה עצמה, ובימי הקיץ המאושרים."

שבת קסומה, תעשו משהו מיוחד
אוהבת

עדי


יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

מנומריזם

זה ככל הנראה משהו בזיכרון הקולקטיבי, כי כאשר אני מריחה את ריח העור החזק בחנות, נוגעת בעדינותה ובנעימותה של פרווה אמיתית. ומסתכלת על שלל הטקסטורות המזכירות לי חיים תשוקתיים ופראיים.
ברצוני לעטות חיים אלה על שלי. להיות שלוחת רסן ותאוותנית.
יש משהו בחיה שהייתה בנו שנשכח. המתורבת , המוכר, והנוח לקחו את מקומה.
אני מתגעגעת אליה, יש לומר אפילו מתגעגעת מאוד.
זה קורה לי כל פעם שאני הולכת לקניות אני עומדת מול מגפי עור (שידיי מעצב-על ליטפו אותם, שימנו אותם וחירמנו אותם) וכולי כבר שלהם.
ואז מגיע  גמד קטן ושטינקר אל מוחי , נוקש בדלת הנעולה וכאשר אין מענה, הוא נותן צעקה חדה "ומה עם זכויות בעלי החיים, ומה עם ההשלכות של שימוש בעור?? ומה עם העובדים הסינים?? ולמה דווקא עור אמיתי ולא תחליף??"
ואני תמימת דעים, ובלונדינית כמו מעצבת. מודעת להשלכות ולנזקים הקשים, מודעת לזכויות בעלי החיים, שונאת שנאת מוות את הגמד הקטן והמנוול הזה.
משהו במושג "זיכרון קולקטיבי" שטבע קארל יונג לפני שנים כה רבות, הוא כל כך נכון... ולמרות מיליוני הקולות הזועקים אצלי בראש, משהו מהפראי שבי יוצא , כי בחיי לפעמים זה פשוט משחרר להיות חיה.

בכל אחד מאיתנו יש מין הפראי, בחלקנו יותר, ברובנו פחות. אחת הבחורות שבאמת חיה את חייה בתאוותנות ושיכרון חושים היא יסמין וולך.
יסמין היא מעצבת תלבושות. אם הייתם בפסטיבל עכו בטח ראיתם חלק ממעשי ידיה הנפלאות. וזה בנוסף לשמלות הכלה,  ועיצוביה לליין המסיבות המשובח והפראי (והמאוד מאוד מומלץ) של בורדל טוטאל.
היא חברה נפלאה, ועברנו דרך ארוכה מאוד ביחד... ולכן אני גאה להציג את ....

דוגמנית הבית החדשה של הבלוג!!!!

יסמין האם התרגשת כאשר נודע לך שאת דוגמנית הבית החדשה של הבלוג?
לא.

למה?
כי אני רגילה להיות דוגמנית הבית של עניינים מפוקפקים.

איזה עוד הפקות מפוקפקות עשית?
הפקות שיער כאלה ואחרות, כאשר היו צריכים הרבה שיער. הפקות לאמ טי ווי, לערוץ הירדני, לערוץ הטיבטי,לערוץ המיצרי ,אני חזקה מאוד באל ג’זירה, ובנשיונל גאוגרפיק.

אז בואו נלך עם יסמין ל:

where the wild things are

 



ועכשיו כל שנותר, הוא לעטות לבנים מנומרים וסקסים על גופכם ולשיר בקולי קולות :





בי וררהווררררררררר

עדי

נב : בסוף קניתי את המגפיים, והן מ-ד-ה-י-מ-ו-ת !!!