זה ככל הנראה משהו בזיכרון הקולקטיבי, כי כאשר אני מריחה את ריח העור החזק בחנות, נוגעת בעדינותה ובנעימותה של פרווה אמיתית. ומסתכלת על שלל הטקסטורות המזכירות לי חיים תשוקתיים ופראיים.
ברצוני לעטות חיים אלה על שלי. להיות שלוחת רסן ותאוותנית.
יש משהו בחיה שהייתה בנו שנשכח. המתורבת , המוכר, והנוח לקחו את מקומה.
אני מתגעגעת אליה, יש לומר אפילו מתגעגעת מאוד.
זה קורה לי כל פעם שאני הולכת לקניות אני עומדת מול מגפי עור (שידיי מעצב-על ליטפו אותם, שימנו אותם וחירמנו אותם) וכולי כבר שלהם.
ואז מגיע גמד קטן ושטינקר אל מוחי , נוקש בדלת הנעולה וכאשר אין מענה, הוא נותן צעקה חדה "ומה עם זכויות בעלי החיים, ומה עם ההשלכות של שימוש בעור?? ומה עם העובדים הסינים?? ולמה דווקא עור אמיתי ולא תחליף??"
ואני תמימת דעים, ובלונדינית כמו מעצבת. מודעת להשלכות ולנזקים הקשים, מודעת לזכויות בעלי החיים, שונאת שנאת מוות את הגמד הקטן והמנוול הזה.
משהו במושג "זיכרון קולקטיבי" שטבע קארל יונג לפני שנים כה רבות, הוא כל כך נכון... ולמרות מיליוני הקולות הזועקים אצלי בראש, משהו מהפראי שבי יוצא , כי בחיי לפעמים זה פשוט משחרר להיות חיה.
בכל אחד מאיתנו יש מין הפראי, בחלקנו יותר, ברובנו פחות. אחת הבחורות שבאמת חיה את חייה בתאוותנות ושיכרון חושים היא יסמין וולך.
יסמין היא מעצבת תלבושות. אם הייתם בפסטיבל עכו בטח ראיתם חלק ממעשי ידיה הנפלאות. וזה בנוסף לשמלות הכלה, ועיצוביה לליין המסיבות המשובח והפראי (והמאוד מאוד מומלץ) של בורדל טוטאל.
היא חברה נפלאה, ועברנו דרך ארוכה מאוד ביחד... ולכן אני גאה להציג את ....
דוגמנית הבית החדשה של הבלוג!!!!
יסמין האם התרגשת כאשר נודע לך שאת דוגמנית הבית החדשה של הבלוג?
לא.
למה?
כי אני רגילה להיות דוגמנית הבית של עניינים מפוקפקים.
איזה עוד הפקות מפוקפקות עשית?
הפקות שיער כאלה ואחרות, כאשר היו צריכים הרבה שיער. הפקות לאמ טי ווי, לערוץ הירדני, לערוץ הטיבטי,לערוץ המיצרי ,אני חזקה מאוד באל ג’זירה, ובנשיונל גאוגרפיק.
אז בואו נלך עם יסמין ל:
where the wild things are
ועכשיו כל שנותר, הוא לעטות לבנים מנומרים וסקסים על גופכם ולשיר בקולי קולות :
בי וררהווררררררררר
עדי
נב : בסוף קניתי את המגפיים, והן מ-ד-ה-י-מ-ו-ת !!!
נב : בסוף קניתי את המגפיים, והן מ-ד-ה-י-מ-ו-ת !!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה