Hatter's Matters: מייד אין ארץ עוץ

לא חשוב כמה שוממה ואפורה המולדת, אנו בני האדם העשויים בשר ודם נעדיף לחיות בה ולא בשום ארץ אחרת, גם אם היא היפה ביותר.
אין מקום כמו הבית.

(הקוסם מארץ עוץ)

וכך באמת צריך לחשוב כל מי שחלומו הוא להיות מעצב נעליים בארץ ישראל!!!

תחום עיצוב הנעליים בשנים האחרות נראה פורח ושופע בארצנו: לצד הגילדה ובצלאל (המקומות העיקריים ללמוד עיצוב נעליים), צצו מעצבות צעירות שלקחו את המשימה והנטל על כתפן והקימו פה מותגים, מעיזים, מרתקים ומעניינים.

אין לזלזל בכך מכיוון שפתיחת עסק כזה בארצנו אפשר להמשיל רק להתאבדות. העלויות והעבודה הכרוכה בהתחלה שכזו היא משימה כמעט ובלתי אפשרית אלה אם כן את גרה בבית הורייך עד שהעסק עומד על רגליו (לעסק לוקח כ-5 שנים לבסס את עצמו) מפסיקה לאכול, לשתות ומוכרת את חייך על מנת לתפקד כסיני קטן.

לכל המעוניינות להשתלב בשוק המקומי - הוא לא קיים, ואם קיים הוא צר כעולם נמלה. אפילו במשרד התעשייה והמסחר אין ענף נעליים.

ולכן היום הבלוג יניף את דגלו וישתחווה לפעילות הנחושות, ברחשי אהבה וכבוד עצומים לפורצי הדרך, ולמנסים לפרוץ.

נתחיל משלב הלימודים.

אני חייבת להגיד שזהו כנראה היה הקורס הכי גרוע שלי בבצלאל, ועולם הנעליים עם כל רחשי אהבתי אליו לעולם אינו היה עולמי. אני רק אוהבת לקנות, לרכוש, לקבל מתנות (מידה 39 צבע אהוב חום)

אך ברצוני להכיר לכם את האססיטנטית הכי מקסימה לשיעורי נעליים הלא היא דפנה עמר! האישה שתבחין סטייה של מילימטר גם מאלפי קילומטר.

דפי תייצג עבורי את השלב הראשון , היא רוצה לפתוח מותג או להשתלב בשוק. היא בתחילת דרכה, בעלת ידע אך כזה שאינו מספק, לא מבחינת האיכות אלה מבחינת : איך מתחילים עסק כזה? על מה צריך לשים דגש? אל מי חוברים?

שאלות אלו יוכל לפתור לה סטאז' שהוא השלב הבא, או התערבבות עם אנשים מהתעשייה.

כמה תמונות ממעשיי ידיה להנאתכם :

אני חייבת להגיד שהשלב הסטודנטיאלי, כמו כל שלב סטודנטיאלי, אינו מספיק לגמרי מבחינה מקצועית. ולכן מומלץ להמשיך ללמוד בגילדה או אצל כל מורה היודע מה הוא עושה, מכיוון שכאשר אתה שולט בעשייה, יותר אופציות פתוחות בפנייך.מצד שני רוב מעצבי הנעליים לא הולכים לייצר את הנעליים בעצמם, ולכן השלב הסטודנטיאלי בהחלט יכול להספיק- ללכת לבעל מקצוע או מפעל קטן ששם יתקנו את הטעויות וייצרו את הנעל.

השלב השני יהיה סטאז' או התערבות בתעשיייה,
אחת מאלו שעשו את זה היא איה בנטור.

איה בוגרת בצלאל, עושה את דרכה בתעשייה לאט ובזהירות. היא החלה עם עיצוב נעל אחת בשנה שעברה לקאפל-אוף בשיטת קיפולים, והעונה היא כבר עיצבה להם כמה וכמה נעליים. יפות ומבטיחות.

שיתוף הפעולה הזה מלמד את איה על דרך העשייה בתעשייה וניהול סטודיו ובתמורה קאפל –אוף מקבלים סידרה של נעליים מהממות.

השלב השלישי הוא לההפך למותג : נמשיך עם המותג אותו כבר הצגנו, קאפל –אוף, שהוא מותג די ישן בשוק הנעליים ( הוא נוסד ב-1999), וכנראה החזק והמפורסם ביותר (אך אל לנו לשכוח את ענבר יוסיפון, שלמדה עיצוב נעליים באיטליה ולאחר מכן סיימה ארבע שנות לימוד במחלקה לצורפות בבצלאל. היא מייצרת נעליים תחת המותג "שומייקר", ושני בר שגם היא למדה בבצלאל ומעצבת תחת השם "שני בר").

לפי כתבה שנכתבה ב"הארץ" מתברר שגם כאשר אתה כבר בעל חנות, ומותג. העבודה רק החלה. הזוג מספר שהחנות אמנם רווחית אך לא עד כדי כך. ועדיין הם אינה בעדנה כלכלית למרות הצלחתה ללא עוררין.
הזוג למד בבצלאל, ופתח את העסק בתקופה בה החלו לייצר נעליים בסין, הם יכלו להתחרות בשוק זה רק כאשר לקחו את ההחלטה למכור לקהל "בוטיק".הם מייצרים נעליים כאשר הדגש הוא על האיכות והנוחות ורק לאחר מכן על אופנה.

הפוסט הזה לא נועד כדי להפיל את רוח הקוראים, הוא רק מספר על המציאות. מעצבים בארץ בהחלט יכולים להצליח (ראו דוגמא את דניאלה להבי) , אך אין עזרה מכיוון המדינה למעצבים מתחילים. המציאות הכלכלית היומיומית של עסק מתחיל בארצנו היא קשה עד כדי בלתי אפשרית. שלא לדבר על הוצאות הלימודים הקודמות לכך.

עלינו להתגאות שבמדינה בה כל כך קשה לסגור את החודש, יש כל כך הרבה אנשים שעושים ככל יכולתם כדי להגשים את יעודם. אני באופן אישי רואה מעצבים ומעצבות אלו כפורצי דרך, כמסמנים על כך שזוהי תחילתה של תקופה חדשה. וגם לנו הקונים כדי לשם את הכמה שקלים הנוספים הללו בכדי לעודד עשייה עברית- ארצישראלית.

ולסיום כמה תמונות של של נעלי קאפל אוף: