Postcards from Israel

The shattered soul"
Following close but nearly twice as slow
In my good times
There were always golden rocks to throw
at those who admit defeat too late
"Those were our times, those were our times

(Beirut - Postcards from italy)

אנשים נוסטלגיים תמיד מדאיגים אותי, לא כי אני בעצמי לא מתרפקת על זיכרונות העבר אלא כי אנו – בני האדם נוטים לראותו באופן הכי קסום ומעוות שיש.

באופן אישי (והרי אין אדם יכול להעיד על איש מלבד עצמו או כל שאר האנשים עליהם הוא שמע ריכולים:)

אינני נוטה להתרפקות מסוג זו כי אני יודעת שיש לי נטייה לזכור את הדברים בדרך שאני הייתי רוצה לזכור אותם, לדוגמא הבחור הראשון שזרק אותי בעצם עשה זאת כי הוא אהב אותי יותר מדי (הידעתם : לבבות יכולים להתפוצץ- לא עלינו). חברה טובה שהתנשקה עם אקס- שכחה שהיינו חברים. וכמובן בן זוגי  התחיל איתי + התאהב בי ממבט ראשון ופשוט עוד לא הבין את זה אז בזמנו, היום ברוך השם הוא באמת בעניין.

יכולתי להמשיך כך עוד ועוד... אך כרגע אתם כבר מחייכים לעצמכם בתחושת הזדהות... יש רק מצב אחד בו אני אוהבת נוסטלגיה ומצב זה הוא: טלאים.

טלאים הם תמיד בעלי זיכרונות גם כאשר הם הינם חדשים, משהו מהזיכרון הקולקטיבי הזוכר שלנו לרוב כאשר יבחין בשמיכת טלאים יזכר בילדותו, באימו התופרת (שאולי לעולם אפילו אינה תפרה פשוט הדימוי כה דבק בהן באמהות המסכנות שלנו)

ואולי דווקא כמוני ייזכר בכמה עבודות טלאים מדהימות, שהמולכת ללא עוררין עלהם היא: Lu Flux

http://www.facebook.com/#!/pages/Lu-Flux/156666088351

אני אגיד לכם את האמת יש לי בעיה עם המילה עצמה, כי אם עכשיו תשבו ותגידו לאט את המילה "טלאים" תשימו לב למעבר בין ה-ט ל -ל, הוא מאוד לא נעים בלשון הוא מייצר מין מרווח יריקה אל עבר אנשים אחרים (פויה)

ואם לא נתייחס למילה עצמה כאשר אני רואה את כל התמונות אני חושבת שאולי אני בעצם מהאנשים הנוסטלגים הללו או שישנם דברים שהם פשוט נוגעים ללב.

And I will love to see that day"
That day is mine
When she will marry me outside with the willow trees
And play the songs we made
They made me so
And I would love to see that day
Her day was mine"

חג שמח

עדי וביירות