מייד אין ארץ עוץ

לא חשוב כמה שוממה ואפורה המולדת, אנו בני האדם העשויים בשר ודם נעדיף לחיות בה ולא בשום ארץ אחרת, גם אם היא היפה ביותר.
אין מקום כמו הבית.

(הקוסם מארץ עוץ)

וכך באמת צריך לחשוב כל מי שחלומו הוא להיות מעצב נעליים בארץ ישראל!!!

תחום עיצוב הנעליים בשנים האחרות נראה פורח ושופע בארצנו: לצד הגילדה ובצלאל (המקומות העיקריים ללמוד עיצוב נעליים), צצו מעצבות צעירות שלקחו את המשימה והנטל על כתפן והקימו פה מותגים, מעיזים, מרתקים ומעניינים.

אין לזלזל בכך מכיוון שפתיחת עסק כזה בארצנו אפשר להמשיל רק להתאבדות. העלויות והעבודה הכרוכה בהתחלה שכזו היא משימה כמעט ובלתי אפשרית אלה אם כן את גרה בבית הורייך עד שהעסק עומד על רגליו (לעסק לוקח כ-5 שנים לבסס את עצמו) מפסיקה לאכול, לשתות ומוכרת את חייך על מנת לתפקד כסיני קטן.

לכל המעוניינות להשתלב בשוק המקומי - הוא לא קיים, ואם קיים הוא צר כעולם נמלה. אפילו במשרד התעשייה והמסחר אין ענף נעליים.

ולכן היום הבלוג יניף את דגלו וישתחווה לפעילות הנחושות, ברחשי אהבה וכבוד עצומים לפורצי הדרך, ולמנסים לפרוץ.

נתחיל משלב הלימודים.

אני חייבת להגיד שזהו כנראה היה הקורס הכי גרוע שלי בבצלאל, ועולם הנעליים עם כל רחשי אהבתי אליו לעולם אינו היה עולמי. אני רק אוהבת לקנות, לרכוש, לקבל מתנות (מידה 39 צבע אהוב חום)

אך ברצוני להכיר לכם את האססיטנטית הכי מקסימה לשיעורי נעליים הלא היא דפנה עמר! האישה שתבחין סטייה של מילימטר גם מאלפי קילומטר.

דפי תייצג עבורי את השלב הראשון , היא רוצה לפתוח מותג או להשתלב בשוק. היא בתחילת דרכה, בעלת ידע אך כזה שאינו מספק, לא מבחינת האיכות אלה מבחינת : איך מתחילים עסק כזה? על מה צריך לשים דגש? אל מי חוברים?

שאלות אלו יוכל לפתור לה סטאז' שהוא השלב הבא, או התערבבות עם אנשים מהתעשייה.

כמה תמונות ממעשיי ידיה להנאתכם :

אני חייבת להגיד שהשלב הסטודנטיאלי, כמו כל שלב סטודנטיאלי, אינו מספיק לגמרי מבחינה מקצועית. ולכן מומלץ להמשיך ללמוד בגילדה או אצל כל מורה היודע מה הוא עושה, מכיוון שכאשר אתה שולט בעשייה, יותר אופציות פתוחות בפנייך.מצד שני רוב מעצבי הנעליים לא הולכים לייצר את הנעליים בעצמם, ולכן השלב הסטודנטיאלי בהחלט יכול להספיק- ללכת לבעל מקצוע או מפעל קטן ששם יתקנו את הטעויות וייצרו את הנעל.

השלב השני יהיה סטאז' או התערבות בתעשיייה,
אחת מאלו שעשו את זה היא איה בנטור.

איה בוגרת בצלאל, עושה את דרכה בתעשייה לאט ובזהירות. היא החלה עם עיצוב נעל אחת בשנה שעברה לקאפל-אוף בשיטת קיפולים, והעונה היא כבר עיצבה להם כמה וכמה נעליים. יפות ומבטיחות.

שיתוף הפעולה הזה מלמד את איה על דרך העשייה בתעשייה וניהול סטודיו ובתמורה קאפל –אוף מקבלים סידרה של נעליים מהממות.

השלב השלישי הוא לההפך למותג : נמשיך עם המותג אותו כבר הצגנו, קאפל –אוף, שהוא מותג די ישן בשוק הנעליים ( הוא נוסד ב-1999), וכנראה החזק והמפורסם ביותר (אך אל לנו לשכוח את ענבר יוסיפון, שלמדה עיצוב נעליים באיטליה ולאחר מכן סיימה ארבע שנות לימוד במחלקה לצורפות בבצלאל. היא מייצרת נעליים תחת המותג "שומייקר", ושני בר שגם היא למדה בבצלאל ומעצבת תחת השם "שני בר").

לפי כתבה שנכתבה ב"הארץ" מתברר שגם כאשר אתה כבר בעל חנות, ומותג. העבודה רק החלה. הזוג מספר שהחנות אמנם רווחית אך לא עד כדי כך. ועדיין הם אינה בעדנה כלכלית למרות הצלחתה ללא עוררין.
הזוג למד בבצלאל, ופתח את העסק בתקופה בה החלו לייצר נעליים בסין, הם יכלו להתחרות בשוק זה רק כאשר לקחו את ההחלטה למכור לקהל "בוטיק".הם מייצרים נעליים כאשר הדגש הוא על האיכות והנוחות ורק לאחר מכן על אופנה.

הפוסט הזה לא נועד כדי להפיל את רוח הקוראים, הוא רק מספר על המציאות. מעצבים בארץ בהחלט יכולים להצליח (ראו דוגמא את דניאלה להבי) , אך אין עזרה מכיוון המדינה למעצבים מתחילים. המציאות הכלכלית היומיומית של עסק מתחיל בארצנו היא קשה עד כדי בלתי אפשרית. שלא לדבר על הוצאות הלימודים הקודמות לכך.

עלינו להתגאות שבמדינה בה כל כך קשה לסגור את החודש, יש כל כך הרבה אנשים שעושים ככל יכולתם כדי להגשים את יעודם. אני באופן אישי רואה מעצבים ומעצבות אלו כפורצי דרך, כמסמנים על כך שזוהי תחילתה של תקופה חדשה. וגם לנו הקונים כדי לשם את הכמה שקלים הנוספים הללו בכדי לעודד עשייה עברית- ארצישראלית.

ולסיום כמה תמונות של של נעלי קאפל אוף:

לא הצלחתי להוריד תמונות מהאתר ולכן אתם מוזמנים לצפות בקולקציה האחרונה שלהם כאן :

http://www.coupleof.co.il/

קצת שני בר:

קצת "שומייקר" :

ועכשיו כאשר בידינו (ועל רגלינו) כל כך הרבה נעליים, כל שנשאר זה להתחיל לרקוד:

"גם אני נורא פוחד ליפול," אמר האריה מוג הלב, "אבל מסתבר שאין דרך אחרת אלא לנסות."

XoXo

עדי
קישורים לכתבות בנושא:
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20100603_1172017

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=483171&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0

פנטזיות, בלוניזם ומה שבנהם

"אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים" העירה אליס.
"אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנו מטורפים כאן, אני מטורף, את מטורפת".

"איך אתה יודע שאני מטורפת?" שאלה אליס.

"זה ברור" אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן".

הסרט הראשון שראיתי בקלטת (עולם הולך ונעלם) היה אליס בארץ הפלאות, כולכם בוודאי מכירים את הסיפור , מעריצים, מזדהים, מחייכים לשמיעת שמו.

סרט זה מאוד השפיע עלי, כי לתקופה מאוד ארוכה הוא היה הסרט היחידי שראיתי בלופים. מיותר לציין שבגיל רך זה לא הבנתי את המשמעויות הנסתרות. אך אהבתי אותו אהבה טהורה.

אליס הייתה ילדה קטנה עם שיער בלונדיני שנקלעה למקום שאיננה מכירה, ואיננה יודעת איך לנהוג בו.

זה בעצם די תיאור הילדות שלי, הייתי ילדה קטנה, אבודה, עם שיער בלונדיני, ורטייה. בעקבות בעיות ראייה רבות ומשונות , ראיתי את העולם קצת אחרת מילדים אחרים. ובכלל ילדותי נרמסה ע"י בריוני גני ילדים שהדביקו לי את השם קפטן – הוק. וכך מצאתי את עצמי מבלה את ימיי בפנטזיות ילדות (ובכי מר בשירותים).

חיי הבוגרים לא מאוד רחוקים (+הבכי בשירותים)  או שונים מעולם פראי זה, וכן חבריי אנשים הרפתקניים ומעניינים תמיד מביאים אותי לעולמות שאינני מכירה. אם הייתי צריכה להיות ז'אנר ככל הנראה הייתי פנטזיה.

עולמות פראיים וילדותיים אלה מאוד השפיעו על אופיי וכן גם על אופן לבושי. מטבעי אני אוהבת להתלבש צבעוני, ובארוני יש אוסף מכנסיים בשלל צבעים מוורוד זוהר, עד חרדל, כחול וירוק (כולם של H&M ) ובכלל אני מאוד אוהבת חולצות פרחוניות, פרחים בשיער, או יצורי פרא (בקרוב תהיה פה גם הפקה כזאת ).

יותר מכל אלה אני אוהבת אנשים שמתלבשים, אנשים שאתה רק מסכל עליהם ואתה מכיר את אופיים, כמו הכובען המטורף, כמו הזחל והחתול. אני אוהבת אנשים שאינם מתביישים להיות עצמם.

כל הפתיחה הייתה רק הכנה פראית להולך לבוא...

קבלו את ההפקה שתשנה לכם את סדר היום:

My CrAzY TeA CuP

זה החל כיום צילומים רגיל, יסמין לבשה את כובעה ויצאנו לצלם בחוץ עם חברינו החדש - חיפושי.

לפתע חיפושי קפץ ממקומו ונראה מבוהל.....

גם יסמין נראתה טרודה.... כי מה שאני לא ידעתי הוא...

שדוגמן הבית הגיח בדמותו המרשעת, ובעודו צועק לעברנו :" איש לא יקח ממני את תפקידי, תפקידי הוא יעודי !!! ואני יהודי !!!

הוא צעד אל עבר יסמין, וזאת נראתה מפוחדת ומבוהלת, בתגובה לנעשה חיפושי פרץ בבכי מר ובקריאת "שמע ישראל"....

כל זאת ועוד בפרק הבא של ה- בלוג!!!!

חבריי זוהי איננה הצגה, היזהרו מדוגמן הבית המשוטט חופשי ברחובות !!!

 ולגבי יסמין אני חייבת לציין שזהו לבושה היומיומי, מי ממכם שראה ומכיר יודע שזהו לבושה, וזוהי דרכה להביע את עצמה בעולמנו, בו היומיומי והמוכר, נהיו לעניין של שיגרה, ואין איש כבר פורץ את הגבולות. בעצם חוץ מאנשים אלו.

אני מציעה שמחר כולנו נלבש משהו שיגרום לאנשים לחייך :)

אני רוצה להודות לגיא שפר על כל הבלונים היפים והמושקעים שהוא יצר להפקה זו, גיא שפר הוא ממציא הבלוניזם, והוא בלונאי מוכשר ומוצלח, הכרתי אותו אצל יסמין, והוא הימם אותי. אני חייבת להודות שבהתחלה הייתי קצת צינית לגבי המקצוע, אך אחרי שראיתי את מעשה ידיו, נשבתי בקסמיו. הוא עושה סדנאות, מופעים וימי הולדת. מספר הטלפון שלו הוא : 0545766797. מומלץ מומלץ מומלץ!!!

ולסיום....

"לבסוף, היא ציירה בעיני־רוחה, איך אחותה זו הקטנה [אליס] תהפוך גם היא, בבוא היום, לאישה בוגרת; ואיך תשמר בכל שנות בגרותה את הלב התם והאוהב של ילדותה; וכיצד תאסוף סביבה ילדים קטנים אחרים, ותצית בעיניהם שלהם את הברק ולהט, בסיפורים מוזרים לא מעט, אולי אף בחלום ארץ־הפלאות משכבר הימים; ואיך יחלוק עמם לבה את כל העיצבונות התמימים, וישמח בכל שמחותיהם התמימות, כשתיזכר בחיי הילדות שלה עצמה, ובימי הקיץ המאושרים."

שבת קסומה, תעשו משהו מיוחד

אוהבת

עדי



מנומריזם

זה ככל הנראה משהו בזיכרון הקולקטיבי, כי כאשר אני מריחה את ריח העור החזק בחנות, נוגעת בעדינותה ובנעימותה של פרווה אמיתית. ומסתכלת על שלל הטקסטורות המזכירות לי חיים תשוקתיים ופראיים.

ברצוני לעטות חיים אלה על שלי. להיות שלוחת רסן ותאוותנית.

יש משהו בחיה שהייתה בנו שנשכח. המתורבת , המוכר, והנוח לקחו את מקומה.

אני מתגעגעת אליה, יש לומר אפילו מתגעגעת מאוד.

זה קורה לי כל פעם שאני הולכת לקניות אני עומדת מול מגפי עור (שידיי מעצב-על ליטפו אותם, שימנו אותם וחירמנו אותם) וכולי כבר שלהם.

ואז מגיע  גמד קטן ושטינקר אל מוחי , נוקש בדלת הנעולה וכאשר אין מענה, הוא נותן צעקה חדה "ומה עם זכויות בעלי החיים, ומה עם ההשלכות של שימוש בעור?? ומה עם העובדים הסינים?? ולמה דווקא עור אמיתי ולא תחליף??"

ואני תמימת דעים, ובלונדינית כמו מעצבת. מודעת להשלכות ולנזקים הקשים, מודעת לזכויות בעלי החיים, שונאת שנאת מוות את הגמד הקטן והמנוול הזה.

משהו במושג "זיכרון קולקטיבי" שטבע קארל יונג לפני שנים כה רבות, הוא כל כך נכון... ולמרות מיליוני הקולות הזועקים אצלי בראש, משהו מהפראי שבי יוצא , כי בחיי לפעמים זה פשוט משחרר להיות חיה.

בכל אחד מאיתנו יש מין הפראי, בחלקנו יותר, ברובנו פחות. אחת הבחורות שבאמת חיה את חייה בתאוותנות ושיכרון חושים היא יסמין וולך.

יסמין היא מעצבת תלבושות. אם הייתם בפסטיבל עכו בטח ראיתם חלק ממעשי ידיה הנפלאות. וזה בנוסף לשמלות הכלה,  ועיצוביה לליין המסיבות המשובח והפראי (והמאוד מאוד מומלץ) של בורדל טוטאל.

היא חברה נפלאה, ועברנו דרך ארוכה מאוד ביחד... ולכן אני גאה להציג את ....

דוגמנית הבית החדשה של הבלוג!!!!

יסמין האם התרגשת כאשר נודע לך שאת דוגמנית הבית החדשה של הבלוג?

לא.

למה?

כי אני רגילה להיות דוגמנית הבית של עניינים מפוקפקים.

איזה עוד הפקות מפוקפקות עשית?

הפקות שיער כאלה ואחרות, כאשר היו צריכים הרבה שיער. הפקות לאמ טי ווי, לערוץ הירדני, לערוץ הטיבטי,לערוץ המיצרי ,אני חזקה מאוד באל ג’זירה, ובנשיונל גאוגרפיק.

אז בואו נלך עם יסמין ל:

where the wild things are

 





ועכשיו כל שנותר, הוא לעטות לבנים מנומרים וסקסים על גופכם ולשיר בקולי קולות :

בי וררהווררררררררר

עדי

נב : בסוף קניתי את המגפיים, והן מ-ד-ה-י-מ-ו-ת !!!

מקום לחלום בו

זה תמיד קורה בין לילה ליום, הכל נעלם כחלום.

זה היה כה נחמד, לא הייתי לבד ,

ועכשיו כך מתחיל לו עוד יום.

יש תקופות שמטבען סוערות יותר, רמת ההורמונים היומיומית חזקה יותר, החלומות כבר מקשים לישון, והעירות מעייפת.

לרוץ אחר חלום, זה אחד הדברים הכי מטשטשים שיש, אני עושה את מה שחלמתי, וחולמת מה אעשה.

אני חיה את זה ביום וחיה את זה בלילה. זה מכניס אותי למעגל פנימי מתעתע עד שמאוד קשה לי להבין מה קורה במציאות.

אבל נתחיל מהתחלה!! אסור לתת לי לנהל שום עסק!!!

הבנתי את זה במהלך פגישה עסקית כאשר נזכרתי שכדאי שאכתוב כמה סחורה נתתי, ולא היה לי דף ועט.

ואז נזכרתי שאין לי בכלל שום רשימות, כמו באיזה יום אני אמורה לקבל את הכסף, למי אני צריכה לעשות טלפונים , ומה עוד צריך להספיק השבוע.

אז קניתי יומן!!!! יומי, עם המון מקום לרשימות, אני כל כך תלותית ברשימות שלי שזה מגיע למצב שבו אני אפילו כותבת דברים זוטרים כמו : "להרים טלפון לליאור לא דיברתם הרבה זמן", "לחפש את המפתחות שנאבדו"...

כי מטבעי אני חסרת זיכרון, אני משתמשת ברשימות ענקיות מגיל קטן, ויש גם תתי רשימות, ותתי תתי רשימות. במהלך הפרויקט גמר היו תתי- תתי – תתי רשימות. לפעמים בן זוגי כל כך נבהל מזה שהוא מציע לי ללכת לרופא. כמובן שאני שוכחת לקבוע תור .אני לא מאשימה את עצמי באי קביעת תור לרופא, מכיוון שבקלות הוא יכול היה להוסיף משימה זו לכל אחת מהרשימות שתלויות בחדר. ממלאות אותו כמו גלויות מארץ רחוקה, המזכירות שיש סוגי חיים אחרים משלי על פני כדור הארץ.

דבר אחר שאני לא שוכחת זה שכבר שבוע(!!!) אני מחכה לאוברלוק , אם יש משהו שאני שונאת זה שמנגבים אותי, ולא רק מנגבים, מקנחים, מלטפים, הכל חוץ מלהגיד את האמת.

יום אחד חסר חלק, יום שני בדיוק המוביל חולה, יום שלישי: מחר. ככה מפתחים עסק ללא עסק, נהיים תלויים במצב רוחם של אנשי מקצוע. ובואו נגיד את האמת הם אנשי מקצוע ללא מקצוע, כי אם טובתם הייתה חשובה להם הם לא היו מורחים אותי ככה, רק בעקבות המחשבה שהם רוצים שאחזור לקנות אצלם.

אך אם יש מישהו שהוא בהחלט מ-ק-צ-ו-ע-ן, ולא סתם מקצוען הוא הכי טוב שיש, הוא לא אחר מאשר ...

דוגמן הבית שלנו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שזוהי הפקת הפרידה שלו .... זוהי אינה פרידה, כי הוא חלק בלתי נפרד מהבלוג הזה, ומחיי הכותבת המהוללת . אך בכל זאת השבוע כבר לא נראה אותו אז כמה מילים אחרונות...

איך אתה מסכם את היותך דוגמן הבית?

אני עדיין מרגיש בתוך זה, קשה לי להאמין שכך תמה תקופה. אך כאשר אני מתרכז ועוצם את עיניי חזק חזק, אני זוכר את זה בתור חוויה מרעננת ומכוננת, תרבותית ארץ ישראלית – שורשית – ארמית –שילשולית –  שוקולית. לראשונה בחיי הרגשתי אבק כוכבים ללא כוכבים. לא אשכח את הרגשת  קרני השמש שגרמו לי להרגיש זוהר יותר וחזק יותר, שחיממו אותי עד כדי הזעה רק בשחי אחד.

מה אתה מאחל לעצמך להמשך הקריירה?

אני חושב לקחת צעד אחורה מעולם הדוגמנות והזוהר, ולקבל פרספקטיבה חדשה לחיים . אולי אני צריך להעמיק באמונתי שבסוף אני אמצא עבודה משפיעה, הן מבחינה חברתית והן מבחינה מקצועית. בתור מעצב או עוזר מעצב או קוצץ חוטים או מנקה את החוטים מהרצפה או מנקה את השירותים במפעל החוטים .

אז אני כבר יודעת שדוגמן הבית יגיע רחוק , כי הוא לא סתם מוכשר הוא מוכשר-על, ולא סתם מוכשר-על אלא מוכשר-על בעל דובי !!!                                                                                                                           

חולצה, מכנסיים וכובע : ZARA

נעליים : שוק הפישפשים

 

ולסיום מתוק : אחד השירים היותר יפים, מהדיסק החדש של המיסטרי ג'אטס. והוא נבחר בעיקר בעקבות הקליפ היפה

ועוד שיר חלומי, בעקבות ההופעה שהולכת להיות ללהקה הזאת בארץ:

תחלמו ותשאפו 3>

עדי

מפרוסיה באהבה

זה השבוע שלי , הייתה לי הרגשה כזו עוד מתחילתו.

הוא התחיל בצילצול טלפון שהעיר אותי בבוקר יום א, בו הודיעו לי שהתקבלתי לעבודה!!!

עכשיו, נכון זו לא עבודה מפוארת. והיא משלמת מינימום שבמינימום. אך באמת שכל חיי פיללתי ל...

לעבוד בחנות דיסקים J  ועוד בשבוע בו הדיסק החדש של בל אנד סבסטיאן יוצא (עוכרי ישראל טפו טפו טפו, אין מה לעשות בחיים יש גם אהבות קשות).

אני חייבת להגיד שמסע כזה משפיל של חיפוש עבודה לא עברתי בחיי, הייתי צריכה להתפלל בלילות, לסבול קיטורים של גרושות בנות 30 מלוד, שאין להם עבודה אחרת מאשימות אותי בקטנותי ובכך שיש לי תואר, ורוצות שאוותר על מקום העבודה. אני לא מבינה ממתי נשים חסרות כל רצון להתקדם נהיו בעיה שלי??  

נערות בנות 18 בזארה הסתכלו עלי במבט של "מה את עושה כאן, ואיפה הסקיני ג'ינס שלך?? (אני גמדה, הוא ארוך עלי)

הייתי לא פה ולא שם, טובה מדי לפה, אבל חסרת ניסיון לשם. זו בעיה של מסיימי תואר, אתה תינוק קטן, חסר ניסיון, ועכשיו אתה צריך להוכיח את עצמך מחדש.

הבעיה של להיות בעלת תואר שמחפשת עבודה מינימלית , הוא שכולם יודעים שלא תישארי אצלהם כל החיים, ומולך תמיד יש את אותה גרושה שלא תגיע רחוק יותר .ובנוסף ברוב טיפשותי (ובזה אני מאשימה רק את עצמי ואת צבע שיערי הטבעי ) שיתפתי כל עובר ושב  אנשים, חתולים, נמלים, חירשים שביקשו פרוטה, בפתיחת העסק.

למזלי חברה טובה ויקרה (נקרא לה לדוגמא סיוון מזרחי) שלחה לי את ההצעת עבודה הזו, עוד יותר לשמחתי התקבלתי. אז נכון זה לא ג'וב חיי, אבל זו סביבה נעימה לחולמים.

אז אני מרוצה! השבוע יש לי את פגישת העסקים הראשונה שלי בעסק, האוברלוק אמור להגיע אל פתח דלתי כל יום השבוע, והתחלתי חפיפה בחנות. ובסך הכל למרות שאני לא רואה פרוטה מכל מה שאני עושה , אני עוסקת ב 2 המקצועות החביבים עלי :מוזיקה וכובענות! ואני חייבת להגיד לכם, ככה שנות ה-20 צריכות להיראות (בעצם ככה ועוד איזה סכום גדול ונוצץ ).

טוב די לדבר על עצמי , אני אדבר על אנשים אחרים אז...

 דוגמן הבית שלנו :

לאחר חיפושים ארוכים ומייאשים למציאת עבודה , החליט דוגמני  שזו לא ארצו ,

 והוא רוצה להתחיל את דרכו בעולם הגדול,

הוא קם ממיטתו וארז את מרכולתו למקום יפה יותר כמו....

פרוסיה!!!!

ארץ בה תמיד קר, וכל קונה שטיח הוא מכר,

להיות שיכור שם זה להיט והנשים בה הן כוח משחית

אז למרות היותו פרוסי גאה, הוא החליט שלהיות סמרטוט ריצפה זה לא נאה.

לפנכם ההפקה שהרעידה את פר-ס-יביר!!!

כשהפרסי פגש את הרוסי יצא :

פרוסי!!!!

הפרוסי הוא הפרסי שחדל לו משטיחים מקיר לקיר, ומהעסק המשפחתי שהוא בעצם כל נחלת בנימין.

בשקט בשקט בין מחסני הבדים הוא שותה לשוכרה וודקה בעודו לבוש חולצה מנומרת ופאייטים.

הוא מדלג לצלילי מוזיקה איראנית  עם הסבתא שגרה איתו.

אין זה אומר שהוא יוותר לך על 10 אגורות , הרי אין פרסי פושט את עורו!!! אך בכל זאת הפרוסי הוא זן חדש ומחודש! הוא פרסי ללא פרסי ורוסי ללא רוסי.

אז דוגמן הבית שלנו אימץ את הטרנד, וגם הוא חולם בפרוסית...

הפרוסי הראשון עוזב את ארצנו:

 אך הוא רק פרוסי אז אחרי כוסית קטנה הוא כבר רואה כפול :

 ואחרי עוד כוסית, כבר הכל מסתחרר

הידעת :הפרוסי הראשון (דוגמן הבית) מזיע רק מבית שחי אחד!

חולצה ומכנסיים : ליאור דוגמן הבית , גרביים : H&M, נעליים :זארה, כובע :100 שערים, מזוודות : אצל רחמים, מה קוראים אותו אברהם, בנחלת בנימין.

נעליים שוות :

XoXo

עדי

דוגמן הבית נע בחינניות !

כמו ריתמוס חוזר כך האופנה- במעגלים, תמיד חוזרת על עצמה. שנים על גבי שנים של חידוש,עיוות, תירגול מראות, וחזרה על טרנדים.יצרו לעינינו אשליה וויזואלית הנקראת אופנה. צורות וחומרים מוכרים שנעים לנו לנוע בתוכם.

באקדמיה בה למדתי תמיד ניסו למצוא לבוש חדש, אני חייבת להגיד שאף פעם לא הסכמתי עם חיפוש זה. הוא תמיד נטה לכמה כיוונים שבתוכם העלו יותר מדי שאלות וביטלו את משמעותו היומיומית.

אחד מהם היה הטכנולוגיה, שכבודה במקומה ללא ספק אך פעמים רבות חסרה בה הרוח של עשייה ביד או בשמה המדויק- קראפט, וגם אם ישנה, חסרות בה הרכות , החופש, ובעיקר הנוחות שיש בגופיית סבא ישנה. 

פעמים רבות חיפשנו אחר גזרות חדשות, מורכבות, בעלות חיתוכים שונים ומשונים.זהו חיפוש חשוב אך בסופו של דבר הוא אינו הביא ללבוש שהיה נוח יותר או משמעותי בדרך כלשהי לשדה האופנה.

אינני חושבת (חס ושלום) שחיפוש זה אינו צודק, חיפוש הוא תמיד חשוב, והעלאת שאלות היא תמיד מבורכת.

אך הפיספוס בחיפוש זה הוא ההבנה של למה אנו מתלבשים.

לבוש בראש ובראשונה וחשוב שנזכור צריך להיות נוח, ככל שנוח לנו בו יכולת התנועה טבעית יותר

והרי החן הוא בתנועה.

החיפוש שלי בתור מעצבת, הוא החיפוש אחר המקום החמים,הביתי, הגולמי. שנראה כאילו אבד לי קצת עם השנים. וכיום אני מנסה להחזירו אלי, ואולי מנקודה מסוימת להביאו גם לאחרים. מחשבותי נעות בימים האחרונים, לעבר הלבוש הישן, חתיכת בד העוטפת את הגוף- כמו שמיכת פליז בימיי החורף הקרים. יש משהו בחיבוק והרגשת הבד, ששום בד חדיש-לא מזיע- מחליף צבעים- עושה צורות לא יוכל להחליף.
לאחר הבנה זו שהידהדה במוחי כל היום אני רוצה להכיר לכםם, את הבחור שבכל תנועה שלו יש חן!!!

והוא לא אחר מ.....

דוגמן הבית החדש שלנו !!!

דברים שלא ידעתם (כי לא הכרתם) על ליאור צ'רכי:

הוא בן 24, מוכשר, חתיך, והחבר הכי טוב שאפשר לבקש

ראיון נולד :

האם התרגשת שנבחרת להיות דוגמן הבית?

מאוד, בזמן הציפייה לתגובה מהמערכת של בלוג מפורסם זה, סבלתי ממיגרנות קשות, לא יכולתי לישון בלילות, רק חלמתי על איך זה להחליף את הדוגמנית הראשית עדי סלע ללא הסלע.

כאשר צילצל הטלפון בפעם השמינית באותו היום וגילית שזו שוב אני, ושהתקבלת להיות השבור המאושר שיהיה דוגמן הבית של הבלוג,מה עשית, ואיך הגבת?

התחלתי ללכת על קווי המדרכה, רגל אחר רגל, צעד אחר צעד. בעודי צועק רק על הפסים רק על הפסים, עם ספרים על הראש ובמבט כובש. צעדתי ישר אל עבר המכולת של הגרוזיני ברחוב נורדאו בנס ציונה .בדרך, השתינות של הכלבים היו בשבילי מראות לדמותי החדשה. כשהגעתי וקניתי קולה ליטר ווחצי + 250 מ"ל שאל אותי הגרוזיני במבטאו הגרוזיני : יא פרסי למה יש לך ספרים על הראש? עניתי לו שאני הפרזנטור השבור והמאושר ביותר בעולם כולו!

לקראת החורף המתממש ובא בימים אלה הכנו לכם הפקה שלא תוכלו להתעלם ממנה :

ההפ-קקה!!!

אז ליאור הביא את הבגדים, אני את המצלמה..... ומה שיצא לפנכם:

כאשר פרצופו של אדם מוסתר, נעלמת זהותו. וכאשר הוא אנונימי לא מוכר. אין דבר כבר עומד בדרכו.

ליאור צ'רכי הוא מיוצאי שבורי בצלאל (בוגרי בצלאל זה מאוד קרוב לפרחי בצלאל), הוא יוצר מוכשר ומבטיח.

את פרויקט הגמר שלו תוכלו לראות בלינק הבא:   http://www.youtube.com/watch?v=kuAmoPH_LIA

חולצה: H&M, מכנסיים: ליאור צ'רכי, גרביים : אמא של ליאור קיבלה מתנה מסטודיו C (אנא הצטרפו לקבוצה שפתחה להחזרת "צעירים חסרי מנוח")

תיק : שוק הפשפשים, נעליים: עליזה- חנות יד שניה,שלישית, רביעית בירושלים

מקווה שמחכה לנו סופ"ש חורפי

XoXo               

עדי

כל ימיי והחמור

כל ימיי אני שוקדת, עובדת, לומדת, חולמת.

אני תמיד מנסה להיות בתנועה, לא לעמוד במקום.

יהונתן גפן כתב בטורו השבוע שקסם חייהם של הנינג'ות הוא תמיד התנועה, השינוי. כשאני מסתובבת ברחובות ומכירה אנשים חדשים, אני לומדת על אורך חייהם, על הבנתם לגבי הסביבה. ובכך מרחיבה את אופקיי.

אני אוהבת למכור ברחוב – וזו ההבנה שלי משבוע זה. לראות את האנשים העוברים ושבים על פניי , לפטפט, לקשקש, לשמוע מהיכן באו, מהם עושים בחייהם. הקסם של הרחוב הוא בתנועה, בדינאמיות שלו. הצבעוניות האנושית המורכבת על שלל מרכיביה. היא מגרה, מפתה את הדמיון והמחשבה ולוקחת אותי למקומות חדשים ומרתקים.

השבוע כמו נינג'ה אמיתית אני עושה עוד שינוי בחיי ולראשונה  -  אפתח קולקציית גברים, אצלול לעולם לא מוכר לי ואלמד לשחות גם בו.

בעקבות המעבר החד לגברים, אני שמחה לבשר שעוד השבוע אפרסם תמונות חדשות של דוגמן הבית החדש שלי שעליו נכתב שיר זה:

צבע עורו הוא שחור,

והחיה האהובה עליו היא חמור.

לכל ריאליטי הוא מכור,

והוא מת על לעשות "שחור".

הוא יהיה מעצב-על, זה ידוע.

ועל כל מעשה הוא שואל מדוע?

שם החיבה האהוב עליו זה שילשול.

והשירון הזה כבר נהיה בילבול.

מי אני ? (That's another secret I'll never tell…)

זאת ועוד... בפרק הבא של הבלוג של עדי J

אך בכל זאת השבוע ענייני נשאר בעדי , ולכן כמה תמונות נשיות של עדי בסימן:

                                   אישה אישה, תמיד בקיץ חם לה.

אך למרות שחם לה והיא מזיעה ורטובה, היא עדיין נשית ומפתה.
בשמלה מהודו חיקוי של שמלה ישנה שיצאה בזארה. כובע : הבלוגרית שמועדת לפורענות שכותבת שורות אלה. פפיון : חנות הכל בשקל. סיכה : סבתא של חברתי עדי אמדו. חלק עליון : אותה חנות של השמלה מהודו.

יותר מקרוב....

כובע תקריב

תרווחו ותסעדו

עדי